<h1>אחר טענותיו</h1>
<h2>דף סה:</h2>
פ"ב דשחיטת חולין [כ"ט ע"ב] תני רב יוסף תזבח שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד. תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. ואמר רב הונא תזבחהו כתיב. בפרק במה (אשה) [בהמה] [שבת נ"ה ע"ב] אמר רב, פנחס בן עלי לא חטא. הא כתיב אשר ישכבון ארנב"י ישכבן כתיב, [והכתיב] אל בניי, בְנִי כתיב.
בגמרא ראשונה [דחגיגה] [ג' ע"א] שומע ואינו מדבר מדבר ואינו שומע פטור מן הראייה. ומסקינן דיליף ראיה ראיה מהקהל דתניא למען ישמעון פרט למדבר ואינו שומע. ולמען ילמדון פרט לשומע ואינו מדבר. ומסקנא אמר מר זוטרא קרי ביה למען יְלַמְדון. ורב אשי אמר ודאי למען יְלַמְדון. וקמסיק התם דלא תקרי יִלמְדון.
ובפ"א דארבע אבות [ב"ק י' ע"ב] חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה, מנא הני מילי אמר רב כהנא אם טרוף יטרף יביאו עֵד, עד טרפה ישלם ולא טרפה עצמה. ורבי אמי אמר אמר קרא מכה בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה.
גרסינן בסנהדרין בפרק אלו הן הנחנקין [פ"ט ע"א], הכובש את נבואתו והמוותר על דברי הנביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים, דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי, קרי ביה לא ישמיע, היינו כובש נבואתו. מוותר על דבריו יַשְמִע. ונביא שעבר על דברי עצמו בכלל לא יִשְמַע. וכאלו רבות בתלמוד.
ויש מקומות שהמסורת אינה ואף המקרא אינו. כההיא דהקומץ רבה במנחות בהלכת מזוזה [ל"ד ע"א]. דתניא בית שאין לו אלא פצים אחד רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרים מאי טעמיה דרבי מאיר דתניא על מזוזות שומע אני מיעוט מזוזות שתים. כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה שאין תלמוד לומר. הוי ריבוי אחר ריבוי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, מיעטו הכתוב למזוזה אחת דברי רבי מאיר. רבי יצחק אמר אינו צריך הרי הוא אומר על המשקוף ועל שתי המזוזות, שאין ת"ל שתי מה ת"ל שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר מזוזות אינה אלא אחת עד שיפרט לך הכתוב שתי.
גרסינן במנחות פרק שתי מדות [צ"ג ע"ב] סמיכה בשתי ידיו, מנא הני מילי אמר רשב"ל אמר קרא וסמך אהרן את שתי ידיו, כתיב ידו וכתיב שתי, זה בנה אב בכל מקום שנאמר ידו הכי כאן שתים עד שיפרוט לך הכתוב אחת. וחילוף שיטה זו משיטה דמזוזה. וחילוף נמי (להא) [מהא] דגרסינן בכמה דוכתי [סוטה ב' ע"ב] לא יקום עד אחד שאין תלמוד לומר אחד, הואיל ונאמר עד, אלא זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. כההיא ועד אין בה. וכי יקום עד חמס באיש [דברים י"ט]. גרסינן בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ד ע"ב] ארשב"ל המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה, כאן נערה, הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע. וגבי הנהו דניתנין להצילן בנפשן [סנהדרין ע"ג ע"א], הרודף אחר זכור ואחר נערה המאורסה נפקא לן [מן] ולנערה לא תעשה דבר זו נערה המאורסה. אין לנער וגומר, נער זה זכור. אלמא אפילו נער דכתיב בעלמא גם כן משמע נער זכר.
ועתה נחזור על הראשונות ונאמר הכל מודים כי יש אם למקרא. והכל מודים כי יש [אם] למסורת. ומחלוקת ביש אם למקרא או למסורת.
הכל מודים דיש אם למקרא בההיא לא תבשל גדי בחלב אמו כדאיתא בתחילת סנהדרין [ד' ע"א] אשיטה דרבנן דאייתי להו יש אם למסורת. דגרסינן מתקיף לה רב אחא בר [יעקב] מי איכא דלית ליה יש אם למקרא והתניא בחלב אמו יכול בחֵלֶב אמו אמרת יש אם למקרא. ומסקנא דודאי פליגי ושנאי גבי גדי דדרך בישול אסרה תורה, וח0ל0ב בר בישול הוא ולא חֵלֶב. הרי למדנו מכאן כי במקום שאי אפשר להעמיד המסורת נלך אחר המקרא. ובהאי כללא נמי ההיא דרבי יהודה בן יועץ אקרא אני שבעים, אפילו למאן דסבירא ליה יש אם למסורת הכא יש אם למקרא משום בנין אב, דטימא וטיהר [בזכר וטיהר וטימא] בנקיבה, מה כשטיהר בזכר בנקיבה כפלים בו, אף כשטימא בזכר בנקיבה כפליים בו. הרי בנין [אב] והקש זה מסייע לומר דיש אם למקרא. והמקרא מסייע לבנין אב. ויש לתמוה ולמה כתב שבעים, ומאי מהני מסורת. לקמן בעזר השם נימא בכולהו מילתא.
וכי יתן מים דהכשר דמודו בה כולי עלמא במקרא ובמסורת, היינו טעמא משום דיתן לא סתר יותן ולא יותן יתן. דמקרא ומסורת נתינה נינהו. וכת' לפרוש יותן דמקרא למימר דהכשר בניחותא תלי. דאע"ג דאיהו לא נתן אלא ירד הטל מן השמים על הפירות והוא לא ידע, עוד הטל עליהם ושמח בעודו עליהן הרי הוא כאילו נתן הוא עצמו. אבל אם כבר נגבו אע"פ ששמח אין כאן יתן. וכן נמי עובד ועבד בכלל זה. אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה, דבהא ניחא [ליה] אע"פ דממילא היה. הכניסה לרבקה ולא היה בדעתו כלל לדישה, אם דשה בדרך הליכתה כיון דהוא לא כיון אלא לשומרה או כדי (שתניק) [שתינק] כשרה. אבל (כשתניק) [כשתינק] ותדוש הרי ניחא ליה ופסולה. כדמסקינן בפרק כל שעה [פסחים כ"ו ע"א] ובאלו מציאות [ב"מ כ"ב ע"א] ולא תשא שמע שוא, תשמע מספר משמע מקבל, ומשמע מעיד, ומשמע נמי לטוען טענותיו לבית דין שנושא דבריו והדיין שומע, ושוב לבו נטוי
